היהודים מעבר לשדות: סיפור אמיתי

מאת וריטי סטיל

גדלתי ממש בטבע, קרוב לעיירה בשם ת'אקסטד, שנמצאת צפונית מזרחית ללונדון. הנה צילום של ביתי (בתחתית) עם שדות מסביב. בילדותי אהבתי לרכוב באופניים בשבילים קטנים מעבר לשדות, לאסוף פרחים ולצפות בחיי בר. מחלון חדרי יכולתי לראות חווה במרחק. אז מה? היו הרבה חוות באיזור.

בגיל 7 התחלתי ללמוד פסנתר. ובגיל כמעט 12, התחלתי ללמוד גם כינור. לאחר שלוש שנים עברתי את כל הבחינות לכינור בהצטיינות. הצטרפתי לתזמורת נוער ב-1976, והודיעו לי שכדאי להשתתף בטיול מאורגן עם התזמורת, ובשנת 1976 הטיול היה בישראל! נסענו לנגן 10 קונצרטים במשך 14 ימים, וגם לבקר את הרבה אתרים היסטוריים. התרגשתי לראות כמה אתרים שקראתי עליהם בתנ"ך, אבל הלב שלי היה מלא ספקות, במיוחד בגלל החיים המודרניים והמסחריות בישראל. זה היה לא דומה בכלל בהשוואה למה שדמיינתי.  

שבעה חודשים אחר כך, התחלתי ללמוד כינור ופסנתר באקדמיה למוסיקה בלונדון. הצלחתי בהצטיינות. עברתי לעבוד, במכללה בצפון לונדון ואחר כך במרכז לונדון. לימדתי, ניגנתי בכינור, פסנתר ועוגב.

אחרי כמה שנים של עבודה, הוזמנתי לעבוד בצפון אירלנד במרכז לפיוס. שם פגשתי אנשים בעלי רקע שונה – אנשים שסבלו מפיגועים ואפילו כמה מחבלים אירים לשעבר. יום אחד, שמעתי במקרה שני אורחים משוחחים ביניהם באופן לא נעים על הבריטים והופתעתי מאוד. תהיתי לעצמי 'מה גרם לכאב ולכעס שלהם?' אז התחלתי לשאול שאלות וללמוד קצת על ההסטוריה  של אירלנד – ולאט לאט ירד ליהאסימון.

זאת היתה הכנה לביקור השני שלי בישראל – ב1987. הגעתי כדי לעבוד בתזמורת הקאמרית הקיבוצית והבסיס שלי היה בקיבוץ משמרות קרוב לפרדס חנה. כל שבוע נסענו (עוד מתנדבת מהולנד ואני) לקיבוץ שפיים. שם סידרו לנו חזרות, ואחר כך נסענו לנגן בקונצרטים ברחבי הארץ. בקיבוץ משמרות לימדתי פסנתר יום אחד בשבוע. כמה מהסטודנטים שלי לא ידעו אנגלית, אז החליטו בקיבוץ שאני אלמד עברית. הלכתי ללמוד שעה אחת בשבוע (לפעמים שעה אחת בשבועיים) עם חברת קיבוץ וותיקה מרוסיה, רחל טל, ז"ל, ואהבתי ללמוד עברית. בדרך כלל המתנדבים האחרים בקיבוץ אהבו לשתות הרבה כל ערב, אז סגרתי את עצמי בחדר וניסיתי ללמוד עברית! לא הצלחתי כל כך – פחדתי מלעשות שגיאות, ושיטת הלימודים היתה ישנה, וכשניסיתי לדבר, אנשים צחקו עלי בגלל העברית המליצית שלי!

גם היו לי תפקידים אחרים בקיבוץ – רוב הזמן עבדתי במחסן וגיהצתי הרבה חולצות!  קיבלתי רושם אדיר וממש התאהבתי בארץ ישראל.

בקיבוץ שלי היכרתי חברת קיבוץ וותיקה – נעמי ברזילי – ז"ל. היא אימצה אותי. כמעט כל שבוע היא הזמינה אותי לשתות תה (EARL GREY) ולאכול עוגה כדי שארגיש בבית! היא סיפרה לי קשיי בריחתה מווינה, על עלייתה לארץ ועל תפקידה להתחבר עם חיילים בריטיים. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי על המנדט הבריטי והרגשתי מאד מוטרדת. אז כשחזרתי לאנגליה ב-1988, החלטתי שכדאי לי ללמוד עוד, כולל את השפה העברית כדי להבין את הצד הישראלי.

חוץ מנגינה בתזמורת הקאמרית, הציעו לי להשתתף בקבוצת בארוק (כלי מיתרים) בירושלים. אבל הייתי צריכה לנסוע לשם בתחבורה ציבורית. אחרי שעשינו חזרה בירושלים בסוף דצמבר, 1987, הייתי צריכה לקחת אוטובוס לפרדס חנה ופחדתי מאוד ללכת ברגל לבד מתחנת האוטובוס לקיבוץ משמרות – 2 ק"מ בערך. לא היו פנסי רחוב אז, והשביל עבר ליד בית קברות ודרך הפרדסים. יותר מכך, כמה שבועות לפני זה פרצה האינתיפאדה הראשונה! לא היה לי כסף לקחת מונית, אז התחלתי ללכת, בעודי מתפללת חזק! הלכתי כ-200 מ' ומכונית באה ועצרה לידי! הייתי בהלם! מה לעשות? הנהג קרא באנגלית, 'את רוצה טרמפ?'

היה לו מבטא בולט, אבל לרווחתי, היה ברור לי שהוא לא ערבי. ניסיתי להעריך את המצב. האם הוא אמיתי? הוא נראה מבוגר - בשנות החמישים לפחות. אז החלטתי להסתכן.

"כן, למשמרות." עניתי.

עברתי לדלת הנוסעים, פתחתי אותה ובזהירות התיישבתי ומצאתי לשמאלי מקום לכינור שלי, שהיווה מחיצה בין ידית ההילוכים ובינו.

"מעין את?", שאל באופן ישר מאולץ.

"מאנגליה", עניתי בחשש.

"אה, עבדתי באנגליה לכמה שנים. איפה בדיוק באנגליה?"

"האם אתה מכיר את מחוז שקוראים לו אסקס, שנמצא צפון מזרח ללונדון?"

"כן, בטח! זה היה המקום שבו הייתי, אבל איפה בדיוק באסקס גדלת?"

ברגע זה, תהיתי שאולי הוא ממציא את הסיפור ליצור איזשהו 'קשר' בינינו, אז מלמלתי בחשדנות משהו ושמרתי בהיסוס על שתיקה. אבל הוא לא קיבל את זה והמשיך.

"זה באמת חשוב לי – אני מוכרח לדעת בדיוק איפה גדלת!"

לזה עניתי, "אני בטוחה שלא שמעת על העיירה, ומכל מקום, אפילו לא גרנו בעיירה. גרנו שניים וחצי מיילים מחוצה לה. שם העיירה היא ת'אקסטד".

ברגע זה הוא התרגש, וקרא, "אני לא מאמין! זה בדיוק המקום שבו הייתי!

הוא אז המשיך לספר איך, בזמן המלחמה, ב-1944, ארגון יהודי בשם בח"ד (ברית חלוצים דתיים) רכש חווה בשם Thaxted Lodge Farm קרוב לעיירה ת'אקסטד. היכרתי את החווה היטב, מפני שיכולתי לראות אותה מעבר לשדות מחלון חדר השינה שלי בילדותי.  

בהמשך הוא הסביר לי שהחווה היתה מקום שבו הכשירו בחורים ובחורות יהודיים, במיומניות חקלאית לפני שהם יעלו לישראל לבנות את הארץ. הייתי בהלם! לא ידעתי שום דבר על ההיסטוריה הזאת, למרות שהחווה היתה כל כך קרוב לבית משפחתי. עדיין לא האמנתי אותו בדיוק. אבל הוא המשיך לדבר.

"האם את מכירה את השם סטנלי טייתום?" הוא שאל.

"כן, אני זוכרת את השם, אבל לא מכירה אותו אישית", עניתי. זכרתי שסטנלי ומשפחתו גרו קרוב לת'אקסטד, ושהוא עבד בחקלאות.

ברגע זה נרגעתי – אם הוא היכיר את סטנלי טייטום, הוא לא ממציא את הסיפור. הסיפור הוא אמיתי!

הוא המשיך, "מר טייטום היה ה'PIG MAN' שלנו. הוא צחק והסביר שבוודאי לא היו להם חזירים בחווה שלהם, אבל מר טייטום עבד במחלבה ובמיוחד בשבת.

כשהיגענו לפתח הקיבוץ, הודעתי לו מעומק ליבי על עזרתו. הוא אמר לי שהוא דאג כשהוא ראה בחורה צעירה הולכת בשביל לבד בחושך, ומכיוון שהיה לו עסק במפעל 'תעל' ליד קיבוץ משמרות, הוא שמח לעזור. הוא הציג את שמו -  שם משפחתו, שרון, הוא אמר שאפשר לזכור אותו מפני בכיר במפלגת ליקוד אז, היה אריאל שרון, ושם הפרטי שלו, יצחק, היה השם של ראש הממשלה אז, יצחק שמיר. אז השם שלו, יצחק שרון. הוא אמר, "תשאלי במשמרות ובפרדס חנה. כולם מכירים אותי."

ירדתי מהמכונית, אמרנו אחד לשני 'שלום ולהתראות', אבל לא דמיינתי שאראה אותו שוב.

בחזרתי לאנגליה בקיץ 1988, סיפרתי את הסיפור לאמי והיא אמרה, 'כן, אנחנו ידענו שהיו יהודים שם, אבל הם עזבו ב-1962 אז לא עלה בדעתי לספר לך עליהם.'  בהמשך הייתי עסוקה מאוד בחיפושי עבודה, ושכחתי את הסיפור. אבל תמיד התגעגעתי לישראל – לכן התחלתי לקרוא ספרים על ההסטוריה היהודית. אני זוכרת שבקוראי את 'אקסודוס' מאת ליאון יוריס בלב קרוע, ובכיתי הרבה כשדמיינתי לעצמי את הסבל והייסורים שאנחנו, הבריטים, עוללנו. 'איך יכול היה להיות?', שאלתי את עצמי.

השנים חלפו. עבדתי בבית ספר למוסיקה, וגם כספרנית למוסיקה. ובמשך אותן שנים לא הפסקתי ללמוד עברית. ב-1996 מצאתי את עצמי בעיר פורטסמאת', שנמצאת בדרום אנגליה, עיר נמל בה נמצאת מפקדת הצי הבריטי. ב-1998 דוד שלי, דאגלס סטיל, בא לבקר אותי. הוא שירת בצי הבריטי מ-1940 עד 1952, והייתי מודעת לכך שהוא שירת במזרח התיכון. הוא היה איש מיוחד – עדין, אדיב ורגיש מאוד. הוא לא רצה לספר על תקופתו בצי הבריטי חוץ מלהגיד שהוא היה חייב להיות ממושמע וכשהוא ראה את הפליטים היהודים באוניות המעפילים, הוא הרגיש שהם היו מאוד מסכנים. אחרי שנה וחצי הוא נפטר ואיתו האפשרות לשאול עוד.

ב-2011 אבי חלה בדמנציה והייתי גולשת באינטרנט כדי למצוא דברים שיעזרו לו. יום אחד, כשגלשתי, הופיע פתאום צילום עם הכותרת 'תפילות בוקר במכון חקלאי של בח"ד בת'אקסטד'. מיד נזכרתי בטרמפ שקיבלתי ובסיפור על החווה! קיבלתי רושם חזק מהצילום – אפשר להרגיש כמעט את הגעגועים של המתפללים.

תגלית זו שגרה אותי לנתיב חדש בחיי – לעשות עוד מחקר רציני כדי לגלות עוד על החווה – מי היו שם, איך היה החיים בחווה, כמה מהם עלו לארץ והאם כמה מהם עדיין בחיים? מצאתי עוד באינטרנט ופגשתי איש במטוס שהיה לו חבר בנעוריו שעבד בחווה. התמדתי בחיפושים.

ב-2012 ביקרתי את ספרייה באוניברסיטת סאות'אמפטון ומצאתי את הפרוספקט של החווה! מסתבר שהיה כומר אנגליקני מפורסם בשם ג'אימס פרקס (שנתן את סיפרייתו לאוניברסיטה לפני 50 שנים) שביקר את החווה וגם הרצה בפני הסטודנטים. בפרוספקט היה מידע רב וגם צילומים. בשבוע אחרי זה אמי ואני ביקרנו אצל קרובים שלנו באסקס, והחלטתי להתקשר עם החקלאי הנוכחי בחווה (עכשיו לא יהודי). הוא הזמין אותי לחווה להצטרך לסיור שרק לפני יומיים נערך כמוהו לאנשי בני עקיבא מלונדון שרצו גם כן לבקר בחווה!  הסיור היה מדהים והייתי יכולה להראות להם את הפרוספקט! שיא הסיור בשבילי הוא לראות את "שולם עליכם" במחסן אחד, שהסטודנטים לשעבר צבעו בקיר! עכשיו זה בתוך צריף, אבל לפני כ-70 שנים  שנים זוג המילים היו בחוץ!

בפגישה זו, הבן של החקלאי נתן לי את כתובת האימייל של יהודי שעבד בחווה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. שמו מקס קופסטיין, והוא היה מנהל החווה עד 1955 כאשר הוא ואשתו, שרה, עלו לארץ. התחלנו להתכתב, ובאוקטובר 2014, כשהייתי בירושלים לבקר אצל הבן הסנדקאות שלי, ערכנו פגישה. האירוע היה מאוד מיוחד בשבילי – מקס כינס אצלו 10 אנשים ביחד, אשר לכולם היה קשר לחוות בח"ד בתאקסטד! שוחחנו על הימים הטובים שהם בילו בחווה – ימים משמעותיים שבהם נעצבו חייהם העתידים ובהם פגשו את החברים הטובים בחייהם. העבודה היתה קשה, אבל כולם נהנו מלהיות ביחד ולתרום למצב החקלאי באנגליה, וגם לתרום לבניית חקלאות בארץ ישראל.

עד היום, ב2017, הצלחתי להיפגש עם כ-30 מחברי החווה (לשעבר) בארץ. לצערי לא הצלחתי להיפגש עם יצחק שרון – הוא עדיין בחיים, אבל כשדיברתי אתו בטלפון, הסתבר שהוא אולי סובל מחוסר זיכרון, ולא הסכים לפגוש אותי. אבל באפריל 2017, היתה לי פגישה מדהימה ומרגשת אם הבן של יצחק ואשתו.

אני מלאה הכרת תודה ליצחק – אם הוא לא היה נתן לי טראמפ, אז לא היתה לי ההזדמנות לדעת שום דבר על החוות ההכשרה בת'אקסטד. אני חושבת שכדי לי לכתוב את ההסטוריה הזאת באופן מדויק ולכן, אני עכשיו עושה תואר שני במכון למחקר היסטורי, אוניברסיטת לונדון. הייתי בישראל באפריל לראיין את חברי החווה (לשעבר), ועדיין מחפשת מידה, מסמכים, ספרים, וכו'.

אשמח לשמוע מאנשים שיש להם זיכרונות, מסמכים, צילומים!

ליצור קשר, לכתוב לכתובת הדואר שלי:  bachadresearch@gmail.com

תודה רבה,

וריטי סטיל

Verity Steele, DipRAM, LRAM, LTCL, BSc Econ(Hons), MA (Mtpp), MRes.

5, Windsor Road

Cosham

Portsmouth

Hampshire

U.K. PO6 2TG

+44 (0)23 9237 7143